הדייג ודג הזהב- אגדה או מציאות לאחרונה עלה בדעתי שסיפור הדייג ודג הזהב,ניתן להתפרש כמשל על מה שקורה בעולמנו היום. בסיפור, למי שלא זוכר, הדייג העני מהצריף העלוב מבקש מהדג משאלות, וזוכה להעלות את רמת חייו עוד ועוד,אלא שלבסוף הוא מגזים בבקשותיו ורוצה להפוך את הדג לנחות ממנו- שהוא יהיה המושל והמצווה. ואז הכול חוזר לקדמותו, לעוני ממנו התחיל.
ובכן- אם מתוך העוני שלנו למדנו לפרוש רשת מתוחכמת שתדוג לנו דגי זהב,ולכדנו את אוצרות הטבע כדי שיעלו את רמת חיינו,ואכן במקום צריף עלוב- בהתחלה זכינו לבית מוגן, לסעודה על השולחן, ובהמשך- ללוקסוס שאפילו מלכים לא הכירו-ברזים בבית עם מים חמים וקרים,מערכת חשמל לשרותנו, בידור זמין בטלוויזיה, רכב פרטי ללא סוסים, סעודות בשפע, מעבר לצרכינו,ורצינו עוד ועוד,אז שאבנו עוד נפט וכרתנו עוד עצים, וניצלנו קרקעות וביקשנו תמיד עוד ועוד.
ודג הזהב שלנו הגיע למצב שבו הדרישות שלנו אינן משהו שהוא יכול לספק לאורך זמן, שבינו אותו, ניצלנו אותו,חשבנו למשול בו- והחזרה לעוני – שצפויה בסוף חוסר הגבולות הזה- כבר נמצאת ככתובת על הקיר, ואנחנו קוראים את הכתובת. אמנם בסיפור המקורי זו האישה שביקשה עוד ועוד, והבעל הרגיש שזה לא בסדר אך ציית לרצונה….גם בגרוש מגן עדן האשימו את האישה שלא עמדה בפיתוי….אבל באמת , העולם מתנהל עדיין בעיקר על ידי גברים, כבר הרבה מאד דורות, ואיני קונה הטלת אחריות על מישהו אחר.
הדייגים שלנו היום- יוצאים מתוך תפיסה כוחנית, תחרותית, מתוך איזשהו עיוות תרבותי שאומר שלשלוט זה מה שנותן משמעות לקיום שלך.זה עצוב. בנינו כאן אפשרות לגן עדן, ליציאה מהעוני,במידה ונשכיל להשתמש בתבונה ובזהירות ובכבוד במה שיש לטבע להציע לנו,ובמידה ונחלוק הכול בצורה צודקת זה עם זה ונסתפק במה שאפשרי,ונדע להכיר את הגבולות של התפתחותנו העכשווית. הלוואי שננהג בתבונה ומתוך אהבהכדי שלא נגיע לסוף הסיפור , לסוף העצוב.